פסק-דין בתיק בר"ע 3280/07

1.         בפני בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) מיום 17.7.07, בתיק ת"ק 1687/07.

2.         בבית משפט קמא התבררה תביעתו של המשיב לתשלום פיצויים בגין נזק שנגרם לרכבו בתאונת דרכים שארעה ביום 27.11.06 בשעה 20:30 לערך. המשיב טען, כי לאחר עצירה ברמזור החל בנסיעה באור ירוק, כאשר לפתע נכנסה לצומת מצד שמאל מכוניתו של המבקש, אשר ניסתה "לגנוב" את הרמזור, והמשיב אולץ לפגוע בה. המשיב ציין, כי נהג הרכב (המבקש) ברח והשאיר את הרכב במקום התאונה. המבקש טען, להגנתו, כי אמנם המדובר ברכב שבבעלותו, אך הוא לא נהג בו בעת התאונה, שכן הרכב נגנב באותו יום (תלונה בענין זה הוגשה ביום 27.11.06 בשעה 23:50). המבקש גם חלק על אופן קרות התאונה ועל גובה הנזק.

בית משפט קמא קיבל את תביעתו של המשיב. בית המשפט ראה להעדיף את גרסת המשיב על פני גרסת המבקש, וציין כי עדותו של המבקש היתה " מעט מבולבלת ורצופת סתירות". בית המשפט הוסיף, כי לקח לתשומת לבו כי המבקש מגמגם וכי נאמר על ידי בני משפחתו, שנכחו בדיון, כי הוא " מוגבל מבחינה שכלית". ואולם, קבע כי " לא התרשמתי כי הנתבע [המבקש] אינו מבין את הסיטואציה ואינו מסוגל להתבטא ולספר את גרסתו". בית המשפט ציין בפסק הדין את הנתון שהובא מפיו של נציג חברת הביטוח של המשיב, כי ברכב המבקש, שננטש במקום התאונה, נמצא מכשיר הפלאפון של המבקש, ואף בוצעה בו שיחה לאחד מבני המשפחה. לעומת זאת, המבקש טען בדיון כי מכשיר הפלאפון שלו לא נגנב, וכי הוא ביצע שיחות בפלאפון באותו ערב (למשטרה). אשר לכך הקשה בית המשפט: " הואיל ולא נטען כי בידי הנתבע יותר ממכשיר טלפון נייד אחד - כיצד אם כן נמצא הטלפון ברכבו בעת התאונה?"

על כך הבקשה לרשות ערעור שלפניי.

3.         המבקש חוזר על גרסתו, כי הרכב נגנב מחזקתו לפני התאונה וכי לא הוא נהג בו בעת התאונה. המבקש מוסיף, כי נחקר במשטרה פעמים רבות בדבר נסיבות התאונה (לרבות באמצעות פוליגרף), והמשטרה החליטה לסגור את התיק שנפתח נגדו. לטענתו, יש בכך כדי לבסס את הטענה כי הרכב אכן נגנב לפני התאונה.

המשיב טוען, כי יש לקיים את פסק הדין מטעמיו.

4.         עיון בפסק דינה של הערכאה הראשונה מעלה, כי המסקנה בדבר קבלת התביעה מבוססת על שני אדנים: האחד, חוסר האמון שרחש בית המשפט למבקש, שעדותו היתה סתורה ומבולבלת; והשני, אי ההיתכנות של האפשרות שהמבקש יקיים שיחה במכשיר פלאפון שנגנב עם הרכב. אשר לחוסר האמון בגרסת המבקש, נזכיר, כי למבקש אין רשיון נהיגה, והרכב בו בוצעה התאונה לא היה מבוטח. לדברי המבקש, הרכב נרכש על ידו שנה לפני התאונה, בעת שתיכנן ללמוד לנהוג. תוכנית זו לא עלתה יפה, בשל איסור בענין זה הקיים בישיבה בה המבקש לומד. למרות זאת, המשיך המבקש להחזיק ברכב, ולדבריו איש לא השתמש בו. המבקש טוען, כי הרכב נגנב ביום התאונה בשעות אחר הצהרים. המבקש לא היה בביתו באותה עת (הוא היה בפגישה למטרת שידוך), ואמו שהבחינה בגניבה הודיעה לו על כך. רק בשעות הערב המאוחרות (קרוב לחצות) התפנה המבקש להגיש תלונה על גניבה למשטרה.

גרסת המבקש בדבר נסיבות החזקתו ברכב בכלל ואירועי יום התאונה בפרט תמוהה ומקשה על האפשרות ליתן בו אמון. ואולם, בית המשפט לא הסתפק בכך וראה להשתית את קבלת התביעה גם על נושא השימוש בפלאפון, כמובא לעיל. דא עקא, בענין זה לא הובאה בפני בית המשפט כל ראיה, ובפסק דינו נסמך בית המשפט על טענות הצדדים כאילו היו ראיות. כך, בעת הדיון אמר נציג חברת הביטוח של המשיב, כי " הפלאפון היה באוטו ובוצעה שיחה סמוך לתאונה עם מישהו מבני המשפחה" (עמ' 1, שורות 21-22). דברים אלה לא גובו בכל ראיה שהיא. מנגד, אמר התובע בעדותו, כי קיים שיחה למשטרה בפלאפון, בעת שהיה בשכונת רמות (בפגישה לשם שידוך), לאחר שאימו הודיעה לו על הגניבה. שיחה זו קוימה זמן קצר לאחר התאונה, שהתרחשה בסמוך לרחוב הנביאים, באופן שלא ניתן היה גם לנכוח בתאונה וגם לטלפן משכונת רמות זמן קצר לאחר מכן. גם דברים אלה לא גובו בראיות, אם כי לא היו בגדר עדות שמועה, אלא עדות ממש. כאמור, בית המשפט ראה לקבל את הטענה - שלא הוכחה - כי מכשיר הפלאפון נמצא ברכב לאחר התאונה, וקבע - גם כן ללא "כיסוי" בראיות - כי המבקש לא החזיק ביותר ממכשיר פלאפון אחד, והוסיף את תמיהתו בענין זה כנדבך נוסף לפסק הדין.

5.         סבורני, כי בית משפט קמא שגה בכך שקיבל כמוכחת את הטענה, כי מכשיר הפלאפון של המבקש נמצא ברכב הגנוב וכי בוצעה ממנו שיחה לבני משפחתו. כאמור, טענה זו כלל לא הוכחה. המדובר בטענה שנשמעה מפי נציג המשיב (התובע), הנושא בעול ההוכחה. אזכיר, כי גם דברי המבקש בעדותו בדבר השיחה שקיים בפלאפון משכונת רמות זמן קצר לאחר התאונה לא נתמכו בראיות נוספות. אוסיף, כי לא הוכח גם שהמדובר באותו מספר פלאפון או באותו מכשיר שממנו בוצעו שתי השיחות הנטענות.

במצב דברים זה נראה לי, כי המהלך הראוי הוא להשיב את הדיון בתביעה לבית המשפט לתביעות קטנות, על מנת שיקיים דיון בנושא השימוש בפלאפון, כאמור לעיל. במסגרת זו יוכל בית המשפט לקבל ראיות נוספות ולשמוע את טענות הצדדים באשר לכך.

6.         על יסוד כל האמור לעיל אני מחליטה ליתן למבקש רשות ערעור ולדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כמו כן, אני מחליטה לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא אשר ישלים את הדיון בשאלת השימוש בפלאפון, כאמור לעיל, ויערוך פסק דין חדש בהתאם.

הוצאות הבקשה בסך 750 ש"ח תהיינה לפי תוצאות הדיון בבית משפט קמא.

ניתנה היום, כ"ח בטבת תשס"ח (6 בינואר 2008), בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.